נולדתי באוגוסט 1944 בשוויץ, כשהורי ברחו מפירנצה כדי להימלט מחוקי הגזע ומהכיבוש הגרמני. לאחר המלחמה חזרנו לפירנצה, שם גרתי עם משפחתי עד גיל 12. מאוחר יותר, נאלצתי לעבור לטורינו ללמוד במכללה היהודית ואז למילאנו, שם, לראשונה, פרנסתי את עצמי. אם אני מסתכל לאחור על חיי, אני זוכר שתמיד אהבתי אמנות על כל צורותיה, ואני מבין, שציור מילא עבורי תפקיד מהותי, עוד לפנישהתחלתי לצייר ברצינות, בגיל שמונה עשרה.



בשנת 1968 החלטתי לעשות עלייה לישראל, ובחרתי לגור במעגן מיכאל, הקיבוץ בו אני מתגורר עד היום. אמנות וציור הפכו לאחד מהעיסוקים היומיומיים שלי, זאת לאחר שזכיתי להתקבל ללימודים בעין הוד, מושבת האמנים שהקים מרסל ינקו. זה היה בשנות השבעים, ובקרב המורים שלי אני יכול להזכיר כמה שמות בעלי חשיבות רבה באותה תקופה: אורה ויוסף שאלתיאל, קלייר יניב ויוחנן סימון; למדתי את אומנות הצבע משמואל רעיוני ומשמואל בונה, ואני יכול לומר שבביקוריו בעין הוד, העביר לי גם מרסל ינקו משהו מהאמנות שלו, והעניק לי את הטאץ' המיוחד שלו שניכר בעבודות הראשונות שלי. עבדתי בקיבוץ במפעל כל החיים שלי, גידלתי 6 ילדים והיום אני מטפל בנכדים, תמיד מוקפים בטבע הנפלא סביב, שמעורר בי השראה מדי יום. לאט לאט הצלחתי לפתח רגישות ואהבה לצבעים שונים, שהם הבסיס לציור שלי: צבעים הם הביטוי של חיי ומצבי הרוח שלי, המאושרים והשלווים יותר, אך גם הטרגיים ביותר- כמו אלה של אובדן בני נאור. הצבעים עדיין מפתיעים אותי, ומעת לעת אני מוצא כמה משיכות מכחול של אופטימיות- גם בציורים כהים יותר מבחינה רגשית עבורי.

“יש כל כך הרבה דברים יפים בעולם: פרחים ובעלי חיים, אנשים ונופים. ומי שעיניו פקוחות רואה לפחות מאה דברים נפלאים בכל יום! " (לאה גולדברג)